הלידה של לוטם

הלידה של לוטם
הלידה השניה שלנו

הלידה של לוטם, 
לידת בית, לידת היפנוברת'ינג

עברתי בנחת את השבוע ה 40, בידיעה שיש עוד זמן, אבל באותו בוקר משהו השתנה.

ישבתי בסלון לשיחת נפש סוחפת, אני והדולה היקרה שלי, שוחחנו על עוצמות, על נוכחות.. ונפרדנו לדרכינו. הגעתי לגן לאסוף את דקל ואולי הרגשתי קצת שונה… חזרנו, ישנו שנ"ץ מרענן, ובעודי יושבת לסדר את מגירות חומרי היצירה שלנו, כבר בטוחה שמרגישה משהו קצת אחר, הבנים רואים תמונות של דקל תינוק במחשב ואני מתרגשת… אנחנו קופצים לשכנים, עוזרים להם להתארגן לאירוע, חוזרים הביתה, עוד תחושה כזאת… מכינה ארוחת ערב וקולטת… שכל כמה דקות אני מסתובבת להסתכל בשעון (לא חשבתי שזה ״זה״ רציתי הארכת זמן בכל זאת). יושבים לאכול, הכיסא לא נוח, אוכלת על הכדור פיזיו… הבנתי שכנראה תהיה פה מסיבת הולדת בקרוב. הודעה למיילדת ולדולה שכנראה משהו מתחיל והולכת לנוח במיטה, הבנים מתקלחים, מגיעים אליי ואני מנמנמת, מניקה, נושמת, דקל באופן מפתיע מבקש ״חיבוק חזק של כולם״ וככה נרדם… נחה עוד קצת ומחליטה לצאת לטיול עם עיזה (הרי אם זה לא ״זה״ זה יפסק, ואם זה זה אז מקסימום יתקדם… ) מדברת בטלפון עם חברה יקרה שאמורה להצטרף ולהיות עם דקל, ואיתה מבינה שכל 3 דקות אני עוצרת לנשום (כנראה שזה זה ומשתעשעת ברעיון) מתקשרת לבטל פגישה למחר ואז טלפון לשרה׳לה המיילדת… שמודיעה לי שהיא בלידה נוספת. יש לנו זמן, אני חושבת לעצמי ולא מתרגשת, חוזרת הביתה, פוגשת את ניר, מארגנים את הסלון, מדברים קצת ומתארגנים לישון עם הרפיות ברקע. אני מנמנמת, משנה תנוחה כשמגיע הגל וחוזרת לנמנם. מגיעה סמדר (הדולה שלנו) מברכת, מלטפת והולכת גם היא לנוח… הזמן עובר, הלידה מתקדמת ואני מרגישה שאני צריכה תנועה.. יוצאת לחצר, הולכת, נושמת,מתחברת לעצמי הקדומה, מציצה לבדוק אם השכנים חזרו… זה רק אני והגשם… שולחת עוד הודעה לשרה׳לה… היא תכף מסיימת. נושמת, מסתובבת בחוץ עוד קצת, ואז מקבלת הודעה שהיא בדרך, מחייכת ונכנסת להתקלח. בבית דממה. 
שרה לי במקלחת ופתאום מזהה שמהשהו בקולי השתנה… זה סימן 🙂 כדאי לצאת. פוגשת את סמדר ושתינו מופתעות ומתרגשות.. עוברות לריקוד סלאו בסלון, השעה 1:30, יוצאות קצת החוצה לאוויר הצח.. ניר בפנים מתעורר מהטלפון, שרה׳לה והציוד בחניה.
היא מגיעה, כמו סערה עדינה , מחייכת , מתקתקת, הבריכה כבר מוכנה, אני מודיעה לה שיש לי קקי, היא מחייכת ואומרת ״חמודה זה תינוק״ והיא מזמינה אותי לגל הבא בפנים. ואני מתבאסת שהרגליים שלי מטונפות ויוצאת עוד קצת החוצה. זהו יש גיגית ואני נכנסת למים (רק שאין מספיק כי גמרתי את החמים במקלחת אבל זאת כבר תהיה ההתעסקות של ניר).
עוד קצת גלים, מחכה להפסקה, מפנטזת על בכי משחרר וצוחקת וצוחקת… ואז מרגישה שזה ממש כאן, הגלים מתחלפים בעוצמות מטורפות אני בהלם שאפשר ללדת ככה, במקום הטבעי, בלי הפרעות, בבכי, בצחוק… ואז כמה נשימות ממוקדות מטה והוא יוצא. נשכבת מתאהבת, מתרגשת, מחבקת ומחכה בסבלנות שגם השליה תגיע, ובעודי במים שותה תה, מנשנשת תמר, ומניקה גם.
עכשיו כבר 2 ומשהו…
יוצאת מהמים, נחה על הספה, מתקלחת מופתעת שיכולה לעמוד על הרגליים, יוצאת החוצה לנשום את הגשם, וחוזרת להתכרבל עם נוק (שם הבטן שלו) בספה, בזמן שבמטבח נאפית עוגת יום הולדת.
סביב 6 דקל מתעורר ובא אלינו, לגלות את המתנה האנושית שהביא איתו הלילה.

ומאז אתה כאן גדל בטירוף, לומד ומלמד, אוהב ונאהב,
ואני כולי הודיה.

אם התוכן נגע לליבך, מוזמנת לשתף

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email

כתיבת תגובה