כדי להבין מדוע התפיסה הביתחולימית מציגה את המצב כמסוכן, נתאר עוד מה קורה לתינוק בלידה:
התכווצויות הרחם במהלך הלידה מזרימות פולסים של דם לרחם ומעלות את רמות החמצן בדם התינוק.
עליה זו יוצרת אצל התינוק לשאוף את המים בעודו ברחם, פעולה המאפשרת את ההבשלה הסופית של הראות לנשימה העצמונית הראשונה.
לאחר הלידה, עובר הדם בשליה אל התינוק, וככל שאספקת הדם והחמצן מהשליה פוחתת בהדרגה, כך מתחילה נשימת התינוק את פעולתה בהדרגה ובעדינות, והמערכות פשוט מתחלפות.
זהו הטעם הראשון, מדוע לאפשר לכל הדם לזרום מהשליה אל התינוק, כמנת דם שבעצם שייכת לו, ומכילה כשליש מכמות הדם שלו, זה ללא ספק השקעה לטווך ארוך.
מדהים שכ45 שניות לאחר הלידה, מתכווצים העורקים בחבל הטבור, ודם לא יכול לחזור מהתינוק אל השליה, אך דם מהשליה ממשיך לעבור בכלי הדם הוורידיים, מהשליה לתינוק, עד תום הדם בשליה. 

הדם הזה רווי חמצן, והכרחי לשלבים הראשונים של הסתגלות התינוק, מגרה את ראותיו לפעולה, וחוסך ממנו אנרגיה רבה, שיכולה להיות מופנית לשיפור התפקודים השונים, וביניהם לכבד, לנשימה, ולוויסות חום הגוף.
עודף הכדוריות האדומות המגיעות מהשליה מתפרקות לברזל, עליו מסתמך התינוק עד גיל חצי שנה.

חומר לוואי הנוצר מהתפרקות כדוריות הדם לברזל הוא הבילירובין, שצבעו צהוב ושוקע בדפנות כלי הדם, והוא ניכר בצבע העור, ויוצר צהבת ילודים. 
מצב הצהבת הוא פיזיולוגי והוא חלק מהחיים של תינוקות יונקים, והוא אינו מחלה או בעיה. 
מחקרים מראים שלמרות העלייה המסוימת בערכיו בעקבות ניתוק מושהה, היא עדיין נחשבת למתונה ולא נמצאה כמגבירה את הסיכון לצהבת פתולוגית. 

בנוסף, השיליה הריקה מדם נפרדת בקלות מדופן הרחם ונולדת לה בקלות…

הטקסט נכתב יחד עם סמדר אבידן https://horutkrova.co.il/