לידה חפוזה

הלידה של סהר השכן – תינוק שבחר להגיע לידיים של הדולה

זהו סיפור לידה, של אמא שיולדת מהר, כמה מהר? שלושה צירים בערך…
של אבא מגויס ותומך, של אישה שמוכנה לכל מה שהלידה מזמנת לה.
של כמה צוותי פרמדיקים
ושל דולה אחת, אני, שמתרגשת ומסתחררת שוב ושוב סביב הסיפור הזה.

השעה 12:00 בצהריים, סגר שני, 2020.
אני עם קבוצת ילדים בגן השעשועים,
עגלה, ועוד אחד מתרוצץ ברחבי הקיבוץ.
הטלפון מצלצל,
זה האבא שמחכה ללידה,
״רק רוצה להתייעץ״, הוא אומר לי.
ומספר על צירים די סדירים כל 7 דקות, לצאת?
אומרת לו שאני בדרך ותוך כמה רגעים ניר יוצא מישיבה ומגיע להחליף אותי.
אני באה אליהם יחפה, עם מריחות אבוקדו ואדמה על החולצה.
הוא חולף על פני בדרך לתת הנחיות לאחותו.
אני מגיעה אליה.
היא מקבלת אותי ישובה על הכדור בחדר השינה.
מדברות קצת וצוחקות.
מגיע הגל, היא נושמת, אני מתבוננת, נושמת איתה.
היא חוזרת, פוקחת את העיניים, מספרת לי על האפליקציה של הצירים.
צוחקות, היא מסתכלת כמה זמן עבר.
רוצה לחשב.
מגיע עוד גל.
מעסה לה את הגב.
נושמות.
הוא, האבא, נכנס ויוצא,
מסדר את הבית,
ואנחנו בשלנו.

מגיע גל נוסף,
בסוף הגל היא חוזרת לאט,
נשארת בנשימה.
היא מרגישה מים,
מבקשת ממנו להצטרף.
הוא נכנס ומפנה את הדרך לעמוד לפניה.
היא נשענת עליו,
אני מאחור.
גל ארוך ועוצמתי.
—————
סימנים של שלב מעבר.
״האם זה אכן יכול להיות״, שואלת את עצמי
ידעתי שהיא נוטה ללידות מהירות-
אבל ככה?
—————
חלפה מילת ייאוש.
אנחנו עוזרים לה להישכב על המיטה.
היא מרגישה מלאות.
אני מזמינה אותה לגעת.
היא מרגישה משהו.
אני מסתכלת ומבינה שהתינוקי הזה עוד רגע כאן.
אני קוראת לאבא,
מבקשת מגבות ושיתקשר לאמבולנס.
היא נושמת.

12:40
ואני כמו מודרכת מכל נשות היקום,
רק מניחה ידיים ומלווה את הדרך.
כל הגוף הרך והנעים באים במגע עם הידיים שלי-
ומיד על הגוף החשוף של האמא.
מכוסה במגבת,
בוכה בכי נהדר.

בתור אשת המקצוע היחידה,
אני מסתכלת עליו.
על הגוף,
על העיניים,
על החבל.
אני מקשיבה לבכי.

בעוד כולנו מנסים לעכל,
הוא כבר מגשש את דרכו לפיטמה.
אני מחליפה מגבת
ומתבוננת לפלא הבריאה מהצד.

מגיע פרמדיק ראשון.
המום, מקבל הנחיות בטלפון המוקדנית.
פותח פק"לים,
אבל הלוווו התינוק כבר בחוץ!
בודק שוב ושוב את הדופק של חבל התבור…
משונה משהו.
מסביר לנו, גם, שצריך לצאת כדי לקצר זמנים עד שנפגוש ונעבור לניידת טיפול נמרץ.
נופל אסימון… אין מצב.

והיא בשלה,
מעכלת, נפעמת.
האבא מגיע להתחבר ולעכל.
תוך כדי, כמו בחיים, השכנים דופקים בדלת, הילדים מתרוצצים בחוץ (גם שלי).

מגיע אמבולנס שני.
הפעם הפרמדיק והמתלמדת יותר בעניינים.
הם מסתכלים, שואלים וממתינים בסלון.
אריק מציע קפה
ואנחנו מתרכזות בשליה.

מתישהו מחליטים לחתוך את חבל התבור…
התינוק קצת עם אבא
והאמא רוצה פיפי.
הולכות לאט ובזהירות,
כמו אישה שעוד לא סיימה ללדת.
אני שמה לה קערה בתוך האסלה,
מרימה לה רגליים על שרפרף ומניחה לה.

לוקח זמן.
האבא לוחץ בדיוק איפה שהיא אומרת, ממש כמו כפתור,
השליה יוצאת וגם הפיפי (טוב ששמנו קערה!).
ואז היא שואלת ״עכשיו אפשר להתקלח?״
כיסא, מגבת
ומקלחת מפנקת בבית.
השאר היסטוריה…

שתהיה נכון, ברור ומלא חיים,
כמו ביום היוולדותך.

אם התוכן נגע לליבך, מוזמנת לשתף

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email

כתיבת תגובה